שיר הכטב"ם של ניר קריגל בן ה-11 הפך בתקופת מבצע "שאגת הארי" ללהיט ויראלי ולהמנון הלא רשמי של התקופה. אלא שבשבועות האחרונים חזר השיר לכותרות מסיבה שונה לגמרי: גל תביעות שהוגש בשמו של קריגל נגד בעלי עסקים קטנים שהשתמשו בסאונד בפרסומיהם, בסכומים של עד 100 אלף שקל. בין הנתבעים גם מאמן כושר שסיפר כי קיבל מכתב התראה הדורש ממנו לשלם 25 אלף שקל ולהסיר את הסרטון, ולאחרונה נטען כי גם הליכוד בסכנת תביעה, לאחר שמפלגת השלטון עשתה שימוש בשיר בסרטון תעמולה.
הפרשה הציתה דיון ציבורי סוער: איפה נגמר הטרנד ומתחילה ההפרה, האם מעתה כולנו צריכים להיזהר כשאנחנו משתמשים בסאונד בטיקטוק - והאם תביעה היא תמיד הצעד הנכון? על כל אלה שוחחנו עם עו"ד גיא אורן, העוסק בדיני קניין רוחני וזכויות יוצרים.
עו"ד גיא אורן, שיר הכטב"ם הפך בתוך זמן קצר לאחד הלהיטים הוויראליים של התקופה, אבל גם למוקד של שורה ארוכה של תביעות. היכן עובר הגבול בין שימוש לגיטימי בטרנד לבין הפרת זכויות יוצרים?
"אלה שתי סוגיות שונות לגמרי. הפרת זכויות יוצרים אינה קשורה לשאלה אם מדובר בטרנד או לא. היא קשורה לבעלות החוקית ביצירה ולאכיפה לגביה. העובדה ששיר או יצירה מסוימת הופכים לטרנד משמעותית יותר לשאלה אחרת: האם כדאי לתבוע או לא. וזאת, לא ברמה המשפטית, אלא ברמה התדמיתית או הכלכלית. פעמים רבות לקוחות שואלים אותי אם יש להם עילה לתבוע בגין הפרת זכויות יוצרים, והתשובה היא: כן, יש עילה. האם שווה לך לתבוע? לא בטוח, בוא נחשוב על זה. זה ההבדל בין הדברים".
בעיניך, האם מדובר כאן ברצון לשמור על היצירה, או במנוף להרוויח כסף מהיר?
"אינני יודע מה היו השיקולים במקרה הספציפי הזה, אבל אפשר לדבר על השאלה באופן כללי. קודם כל, הליך משפטי בישראל וכסף מהיר הם שני דברים שונים לגמרי, אין ביניהם שום קשר. אני בהחלט יכול להבין שיוצרים ואמנים רוצים לשמור על הזכויות שלהם. היצירה היא הבייבי שלהם, היא קרובה לליבם, וזה נכון גם לגבי מותגים ונכסים אחרים. אבל לפעמים הרצון לשמור על משהו שקרוב אליך עלול לסנוור אותך מלראות שיקולים נוספים, חשובים לא פחות. פנייה להליכים משפטיים או משלוח מכתבי התראה אינם תמיד הפתרון הנכון. לעיתים אפשר לשמור על המוניטין ואף למנף את ההצלחה בדרך אחרת, שאינה בהכרח משפטית. הדרך המשפטית עלולה להיתפס בעיני חלק גדול מהציבור כבריונית או אגרסיבית, וזה לא תמיד משתלם".
רבים מבעלי העסקים משתמשים בסאונדים מתוך ספריות המוזיקה של אינסטגרם או טיקטוק, מתוך הנחה שאם הפלטפורמה מאפשרת את השימוש, הוא גם חוקי. עד כמה זו תפיסה מוטעית, ומה חשוב שכל בעל עסק יבין?
"זו תפיסה מוטעית לגמרי. בסופו של דבר יש גופים כמו אקו"ם ואחרים שצריך לשלם להם עבור הזכויות. אני מודע לכך שקיים חוסר ידיעה גדול מאוד בקרב עסקים, במיוחד קטנים, אבל בישראל, כמו במדינות נוספות, קיים מנגנון מוסדר שנועד בדיוק לזה: הוא מאפשר לתגמל אמנים על השימוש ביצירותיהם בעלויות סבירות, ובמקביל לעשות בהן שימוש חוקי ומוסדר. בלעדיו, אנחנו הופכים לג'ונגל.
הרשתות החברתיות, ועולם האינטרנט בכלל, הפכו את המרדף אחר שמירה על זכויות יוצרים וזכויות קניין רוחני למרדף אינסופי. בין אם מדובר בתמונות שעוברות בוואטסאפ, שבהן אובדת כל שליטה, ובין אם במוזיקה, בסרטים ובכל עולם היצירה. ואני עוד לא מדבר בכלל על AI, שמאפשר ליצור כל דבר על בסיס יצירות קיימות, וזו כבר סוגיה אחרת לגמרי. הכול מתקדם מהר מאוד, ועל גבם של היוצרים. לכן בסופו של דבר מדובר בפתרון ביניים סביר: הסכומים אינם גבוהים, ועדיין קיים מנגנון שמסדיר את השימוש".
יש הטוענים שנוצר כאן פרדוקס: דווקא השיתופים של אלפי משתמשים ברשתות הם שהפכו את השיר ללהיט, וכעת חלק מאותם שימושים מובילים לתביעות. איך מבחינים בין שיתוף שמעצים את היצירה לבין שיתוף שמצדיק הליך משפטי?
"בעיניי כל שיתוף מעצים את היצירה, כל עוד הוא אינו פוגעני ואינו מוזיל אותה. יש האומרים שכל פרסום הוא פרסום טוב. אינני בטוח שאני מאמין בכך, אבל אין ספק שהציבור הוא שהרים את היצירה ואת היוצר. בסופו של דבר, ההחלטה היא אינדיבידואלית. מה מצדיק הליך משפטי? אם לוקחים יצירה תמימה, בוודאי של ילד שהביא את מה שעל ליבו בצורה יצירתית, והופכים אותה לזילות שלילית ממש, אם פוגעים בכללי האתיקה או פוגעים באנשים אחרים, יש בהחלט מקום לשקול ללכת רחוק יותר, לדרוש הסרה ולהעלות דרישות נוספות.
מעבר לכך, הכול תלוי באופי השימוש. שימוש מסחרי לגיטימי הרבה פחות משימוש פרטי, אישי ואינדיבידואלי. עסק שמתפרנס על גבה של היצירה חוצה את הקו. יחד עם זאת, כשמדובר בעסקים קטנים באמת, שפעלו בתום לב ולא תכננו דבר, הם אמנם הפרו כנראה את זכויות היוצרים על הדרך, אבל אז חוזרת השאלה אם נכון לתבוע וכמה אגרסיביים להיות מולם. ברמה המשפטית, חוק זכות יוצרים מאפשר פיצוי של עד 100 אלף שקל להפרה, ללא הוכחת נזק, אלא שאנשים שוכחים את המילה עד. בפועל, לפחות בכל הנוגע לעסקים קטנים, אילו בית המשפט היה פוסק כאן פיצוי, מדובר היה ככל הנראה בסכומים רחוקים מאוד מ-100 אלף שקל. בסופו של דבר, ההליך המשפטי הזה הוא בעיקר תודעתי".
בחלק מהמקרים נטען שהתביעה אינה נוגעת רק לשימוש במוזיקה, אלא גם לביטויים המזוהים עם השיר. מצד שני, יש הטוענים שחלק מהביטויים הם בעצמם רפרנסים מוכרים, כמו "זה לא ציפור ולא מטוס", שמזוהה במקור עם סופרמן. מבחינה משפטית, איפה עובר הגבול?
"ביצירות רבות יש שימוש במוטיבים דומים יחסית. אנחנו רואים את זה בסדרות טלוויזיה, בתוכניות ילדים ובעולמות רבים נוספים. ברמה המשפטית, כשמגיעים לבית המשפט, בית המשפט בוחן את המכלול של היצירה. העובדה שהשתמשת פעם אחת במילה 'סופרמן', שמופיעה גם ביצירות אחרות, אינה שוללת ממך את הזכויות על השיר. למיטב ידיעתי, הם כלל אינם טוענים שהמשפט הזה שלהם, ואינני חושב שהם טענו מעולם שהשורה הספציפית הזאת בבעלותם. הם מדברים על היצירה כמכלול, ואינם מבודדים אלמנטים ספציפיים מתוכה. לפעמים יש ביצירות השראות כאלה ואחרות, וזה בסדר. קחי לדוגמה את שיר הסטיקרים של הדג נחש, שכולו בנוי ממשפטים שאינם פרי עטם. האם משמעות הדבר שהם אינם יכולים לאכוף את זכויותיהם אם מישהו מפר אותן בצורה גסה? ממש לא. בית המשפט בוחן את המכלול, וזה כולל את אוסף המילים, את הסאונד, את המוזיקה ואלמנטים רבים נוספים".
הביקורת הציבורית אינה מופנית רק כלפי עצם התביעות, אלא גם כלפי ההיקף שלהן. אחרי בעלי העסקים הקטנים פורסם שגם הליכוד עשוי להיתבע. האם מדובר במדיניות אכיפה עקרונית כלפי כל מפר, או שיש כאן גם רצון לייצר הרתעה ציבורית?
"אינני יודע מה עומד מאחורי האסטרטגיה שלהם, אבל זה נראה כאילו הם פועלים כלפי כל מפר, באופן רוחבי. בעיניי יש הבדל גדול מאוד בין מפר שהוא גוף כמו הליכוד, שלגביו צריך להקפיד, כמו כל גוף פוליטי אגב, על התנהלות תקינה בכל הנוגע להפרות של זכויות יוצרים ומוניטין, לבין פיצוצייה, סופרמרקט או בית קפה קטן. הם אינם הגוף שאמור לחנך את הציבור. אינני חושב שילד בן 11 והוריו תכננו את כל זה. להערכתי, התוצאה יצאה אגרסיבית יותר מכפי שהם התכוונו. לא דיברתי איתם ואינני מכיר אותם, אבל אני מניח שלתפוצה כזאת הם לא ציפו".
יש הטוענים שהתביעות מוגשות בסכומים קבועים מאוד כדי לעודד את הנתבעים להגיע לפשרה, גם כאשר הנזק בפועל אינו ברור. מה דעתך על הטענה שמדובר בשיטה אגרסיבית שיוצרת לחץ כלכלי על עסקים קטנים?
"אינני מכיר את התביעות ולא קראתי אותן, אבל ממה שידוע לי ומהמקובל בתחום, מדובר בתביעות על 100 אלף שקל, לא על מיליונים ולא על סכומים אחרים. הסיבה פשוטה: יש סעיף בחוק זכות יוצרים שמאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק, מכיוון שקשה מאוד להוכיח נזק במקרים כאלה, בסכום של עד 100 אלף שקל. לכן מקובל בתחום שעורכי דין מגישים את התביעה על 100 אלף שקל, הסכום המקסימלי. המרחק בין סכום התביעה לבין הסכומים שנפסקים בפועל תלוי כמובן בנסיבות, אבל הם בדרך כלל נמוכים בהרבה. אינני חושב שהייתה להם ציפייה לפשרות בסכומים קרובים ל-100 אלף שקל. זה מאוד סטנדרטי בתעשייה, ואינני רואה בכך התנהלות אגרסיבית מבחינת הסכומים.
בחוק זכויות יוצרים יש שורה של מבחנים שבית המשפט צריך לבחון כשהוא בא לפסוק את גובה הפיצוי, וזה כמובן אחרי שאלת האחריות, כלומר האם בכלל הייתה הפרה. גובה הפיצוי קשור למרכיבים רבים: משך ההפרה, האם היא נעשתה באופן מסחרי, האם המפר פעל בתום לב, האם פנו אליו והוא הסיר את ההפרה או לא. לכל אלה יש חשיבות. פנייה על 100 אלף שקל אינה חריגה בעיניי, היא מקובלת מאוד בעולמות האלה".
ואם בעל עסק השתמש בשיר בתום לב והסיר אותו מיד לאחר שקיבל פנייה, עד כמה יש לכך משמעות בהחלטה אם להגיש תביעה ובגובה הפיצוי שיידרש?
"זה תלוי מאוד בעורך הדין ובלקוח, אבל בעיניי, באופן אישי, זה מפחית מאוד מאוד את סכום הפיצוי שבית המשפט פוסק. בגלל הקלות והנגישות של האינטרנט, אנשים נסחפים בקלות לשימוש בשירים, בתמונות וביצירות מכל הסוגים, ולא פעם מבצעים הפרות בלי משים. אני אומר ללקוחות שלי פעמים רבות: בואו נשלח קודם מכתב התראה. אם הצד השני מסיר את ההפרה או מפסיק אותה, דעו לכם שהכדאיות הכלכלית להגיש תביעה ולקבל סכום ראוי פוחתת משמעותית מאוד. זה המצב ברוב רובם של המקרים".
לסיום, מהם שלושת הכללים שכל בעל עסק, מנהל סושיאל או יוצר תוכן צריכים להכיר היום כדי להימנע מהפרת זכויות יוצרים ברשתות החברתיות?
"קודם כל, כשמגיעה אליכם יצירה כלשהי, וזה יכול להיות תוכן טקסטואלי, תוכן מוזיקלי או תוכן ויזואלי כמו תמונה, השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מאיפה החומר הזה הגיע. אחריה מגיעות שאלות ההמשך: האם מותר לכם להשתמש בו, והאם צריך לרשום קרדיט ליוצר. לפי חוק זכות יוצרים, כשאני משתמש בתמונה שלא אני צילמתי, עליי לציין מי בעל זכויות היוצרים המוסריות, כלומר למי מגיע הקרדיט. זו הזכות המוסרית.
בנוסף, בעלי עסקים רבים מבקשים לעגן בהסכם התחייבות של הצד השני לכך שהמידע, המסמכים והיצירות שהוא מביא נמצאים בבעלותו, או שיש לו הרשאה לעשות בהם שימוש. וחשוב לזכור: ההרשאה צריכה להיות מתאימה לשימוש עצמו. לפעמים יש הרשאה לשימוש מסוג מסוים, ובפועל נעשה שימוש מסוג אחר, וגם זו הפרה של זכויות יוצרים. אם צלם או מעצב גרפי הכין קטלוג או לוגו שהוגדר בהתקשרות ביניכם כמיועד לשימוש אינטרנטי, העברה שלו לדפוס או למדיה אחרת עלולה להיחשב הפרה".
עו"ד גיא אורן מלווה יוצרים ויזמים במחלוקות והסכמים בתחום הקניין הרוחני, שותף מייסד במשרד עורכי הדין אורן, קליין, חסיד, גל-ים ( OKHG) משרד מדורג ומוביל בתחום הקניין הרוחני.
*המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי
** חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל: mailto: [email protected]
