הסכמים סותרים, איומים ברצח, והתערבות בלתי פוסקת של בני המשפחה - זהו רק תיאור חלקי של סכסוך ארוך שנים בין שני אחים, שהסתיים לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד שהכריע בתביעות הדדיות של אחים. במסגרת ההליך טען אחד האחים, כי האח האחר השתלט על חצר חיצונית בנכס השייך לו, ואינו מוכן לפנותה. האח השני טען להגנתו, כי אחיו נתן לו זכות שימוש בלתי חוזרת בחצר ללא תמורה, וכי הוא בעל זכויות בנכס ואף השמיע כלפי אחיו באיומים קשים.
במסגרת מערכת היחסים המורכבת בין האחים, הם חתמו על הסכמים סותרים. כל אחד מהאחים ביקש להיתלות בהסכם אחר, ובית המשפט נדרש לבחון את מערכת היחסים החוזית ביניהם, אגב ניסיון לנטרל את המטענים הקשים שבמערכת היחסים בין בני המשפחה.
על פי סיכום בעל-פה בין האחים, לאחד מהם ניתנה החזקה על המבנה עצמו והחצר הפנימית שבה הפעיל בית מלאכה, ואילו לאחיו ניתנה החזקה בחצר החיצונית, ששימשה אותו לאחסון ציוד
האח העביר 77 אלף שקלים לרכישה
הפרשה החלה בשנת 2004. אז סיכם אחד האחים דוד (שם בדוי) על רכישת הזכויות על נכס בדרום הארץ מחברת נדל"ן שחכרה אותו מהמינהל. שני האחים ביקשו לרכוש את המבנה במשותף, ודוד קיבל חלק מההון הראשוני, בהיקף של 77 אלף שקל, מאחיו משה (שם בדוי). בשל "סיבות משפחתיות", דוד היה זה שרכש את הנכס ונטל משכנתא לרכישת הנכס ולטובתו נרשמה הערת אזהרה. על פי סיכום בעל-פה בין האחים, לדוד ניתנה החזקה על המבנה עצמו והחצר הפנימית שבה הפעיל בית מלאכה, ואילו לאחיו ניתנה החזקה בחצר החיצונית, ששימשה אותו לאחסון ציוד במסגרת עבודתו בתחום התשתיות.
לאחר שרכישת הנכס הושלמה, התגלעו בין האחים חילוקי דעות קשים, ביחס למה שסוכם ביניהם בעל-פה. על רקע זה, נערך ביניהם גישור שבוצע על ידי אחותם
נסיון לגשר בין הנצים
לאחר שרכישת הנכס הושלמה, התגלעו בין האחים חילוקי דעות קשים, ביחס למה שסוכם ביניהם בעל-פה. על רקע זה, נערך ביניהם גישור שבוצע על ידי אחותם. הגישור נשא פרי, ובשנת 2005 נחתם בין האחים הסכם שבמסגרתו נקבע כי משה ישיב לדוד את הסכום שהשקיע לצורך רכישת הנכס בגובה 77 אלף שקלים, והבעלות בנכס תהיה של דוד בלבד. כמו כן הסכימו האחים שלמשה תינתן זכות שימוש בלתי חוזרת בחצר החיצונית של הנכס ללא הגבלת זמן, וכי דוד לא יוכל להוציאו משם.
ההסכם בין הצדדים לא סייע לשיפור היחסים ביניהם, ובשנת 2007 נערכה ביניהם בוררות על ידי קרוב משפחה אחר - הפעם אחיינית. בעקבות הבוררות, נחתם הסכם נוסף בין האחים, שבמסגרתו נקבע כי ההסכם משנת 2005 מבוטל. עוד נקבע, כי למשה אין זכויות בנכס והזכות הבלתי חוזרת שניתנה למשה להשתמש בחצר החיצונית תבוטל. בתמורה לפינוי הסכים דוד להעניק למשה פיצוי שעד לפינוי יועבר בנאמנות לידי המגשרת.
במהלך המשפט נקראו לעדות בני משפחה שונים של זוג האחים, ואלה חשפו יריבות קשה בין האחים שפילגה את המשפחה לשני מחנות
"אם לא תחתום זה יוביל לרצח"
ואולם, היחסים בין הצדדים רק הידרדרו. לטענת דוד, משה לא עמד במילתו, וסירב לפנות את החצר החיצונית בניגוד להסכם בין השניים מ-2007. לעומתו, משה טען כי עמד בהסכם, אך כי דוד לא העביר לידיו את הפיצוי המוסכם. ההאשמות שהוחלפו בין השניים הובילו לתביעות הדדיות שהוגשו על ידיהם לבית המשפט. דוד, שטען לבעלותו בנכס, דרש לפנות מהחצר החיצונית את משה בהתאם להסכם מ-2007. מנגד, משה טען כי דוד הפר את ההסכם לאחר שלא העביר לידיו את הפיצוי, אף שפינה את הנכס.
לטענת משה, מאחר שדוד הפר את ההסכם משנת 2007, ההסכם משנת 2005 הוא זה שתקף. עוד טען כי הופעלו כלפיו עושק, כפייה ולחץ פסול כדי שיסכים לחתום על ההסכם מ-2007 ולוותר על זכות השימוש בחצר החיצונית. במהלך המשפט נקראו לעדות בני משפחה שונים של זוג האחים, ואלה חשפו יריבות קשה בין האחים שפילגה את המשפחה לשני מחנות.
כך לדוגמה, בניסיון לחזק את טענתו שלפיה אולץ לחתום על ההסכם, קרא משה לעדות לרעייתו. האחרונה העידה כי אחותו המנוחה של משה איימה עליו שאם לא יחתום על ההסכם "הדבר יוביל לרצח", מאחר שדוד הוא "חמום מוח". מאוחר יותר, חזרה בה האשה מעדות זו, ואישרה כי משה החליט לחתום על ההסכם רק לאחר שנועץ עם עורך דינו, ושקל את היתרונות והחסרונות של המהלך".
בית המשפט נדרש לשאלה מי מהאחים הפר את ההסכם שנחתם ב-2007, וכפועל יוצא מכך אילו מההסכמים תקף - זה שנחתם ב-2005 או זה מ-2007
לא הגיב לפניות, לא דרש לקבל פיצוי
בית המשפט נדרש לשאלה מי מהאחים הפר את ההסכם שנחתם ב-2007, וכפועל יוצא מכך אילו מההסכמים תקף - זה שנחתם ב-2005 או זה מ-2007; בית המשפט קבע, כי משה הוא שהפר את ההסכם משנת 2007. זאת, לאחר שלא פינה את החצר החיצונית, בניגוד לטענתו. משה התעלם מפניות המגשרת וגם א ביקש לקבל ממנה את הפיצוי המוסכם שהופקד בידיה נאמנות, שהודיעה למשה, כי דוד עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, והפקיד ברשותה צ'ק בסך 5,000 דולר שיועד לשמש כפיצוי למשה בגין פינוי הנכס. לאחר שמשה לא עמד בהתחייבויותיו, החזירה המגשרת את הצ'ק לדוד.
דוד, כאמור, מילא את חלקו בהסכם. ואולם, על פי בית המשפט גם אם היה מוכח כי הפר את ההסכם, אחיו משה לא יכול היה להיבנות מכך מאחר שגם את ההסכם משנת 2005 דוד מילא במלואו, לאחר שהחזיר למשה את הסכום ששילם לו תחילה בגובה 77 אלף שקלים. זאת ועוד, הצדדים לא קבעו מנגנון בהסכם 2007 הקובע כי ניתן להחיות את ההסכם מ-2005. ביהמ"ש קבע שבהסכם מ-2007 אישרו האחים בחתימתם, כי הם מבינים את משמעות ההסכם ומוותרים על כל טענה בעניין.
בית המשפט דחה את טענת אחד האחים, לפיה חתימתו על ההסכם משנת 2007 נעשתה תחת כפייה, עושק או לחץ פסול. בית המשפט קבע כי הוא לא הצליח להוכיח אף אחת מטענותיו
"לא היתה כפייה, עושק או לחץ פסול"
בית המשפט דחה את טענת משה שלפיה חתימתו על ההסכם משנת 2007 נעשתה תחת כפייה, עושק או לחץ פסול. בית המשפט קבע כי משה לא הצליח להוכיח אף אחת מטענותיו. על פי החלטת בית המשפט, משה לא אולץ לחתום על ההסכם, שנישל אותו מזכותו על החצר, אלא קיבל את ההחלטה לאחר שהתייעץ עם עורך דינו ושקל את היתרונות והחסרונות של המהלך. משה אף העיד בבית המשפט: שדרש פיצוי גבוה יותר, אבל התפשר. כלומר, הוא לא היה נתון תחת לחץ, אלא קיים משא ומתן מרצון חופשי על הפינוי והפיצוי.
בית המשפט קבע כי: "לא נגרם למשה כל נזק בגינו מגיע לו פיצוי כה קיצוני בדמות זכות ישיבה נצחית בנכס". עוד הוסיף כי במשך תשע שנים (!) לא עשה משה דבר המעיד על רצונו לחזור בו מחתימתו על ההסכם משנת 2007. על רקע זה, ביהמ"ש, ודחה משה לקבוע כי הוא בעל זכויות בנכס.
* משרדו של הח"מ ייצג את דוד במסגרת ההליכים בתיק זה
