ביום 20/6/13 ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בב"ש (תמ"ש 50399-12-12 ), בו נדחתה תביעת אמהות של אישה (להלן התובעת) להכיר בה כאם לתינוקת שנולדה בעקבות פעולה של תרומת ביצית מאישה בזרע של גבר אחר, כך שהעובר שנוצר והושתל ברחמה של אשה אחרת (להלן הפונדקאית).
פסה"ד מגולל את סיפורה של התובעת, אישה ישראלית בת 47 אשר בילדותה אובחנה כסובלת ממחלת ניוון שרירים, ונכון להיום מוכרת כנכה . עם זאת, התובעת מעולם לא נתנה לנכותה להוות מכשול כלשהו בפניה והיא מקיימת חיים עצמאיים בקהילה.
למציאת עו"ד פונדקאות בחו"ל באינדקס משפטי
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום פונדקאות
טרם הגשת תביעת האמהות, פנתה התובעת יחד עם בן זוגה דאז למספר רופאים אשר הבהירו לה, כי נשיאת הריון בעצמה תהווה סכנת חיים חמורה עבורה, ועל כן פנתה התובעת להסתייע בהליך של הפרייה חוץ גופית מביציותיה ומזרעו של בן זוגה.
השניים פנו אל הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, הפועלת על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) התשנ"ו-1996 .
הוועדה סירבה להתיר לשניים התקשרות עם פונדקאית בישראל, בטענה כי הם אינם עונים על ההגדרה של בני זוג, כמשמעותה בחוק.
לשם ביצוע ההליך, פנתה התובעת למספר רב של רופאים, וביקשה כי ישאבו לה ביציות לשם הפרייתן, אך סורבה על ידי מרבית הרופאים בשל מצבה הרפואי.
לבסוף, נמצא רופא אחד שהסכים לשאוב ביציות מהתובעת, כך שנוצרו 3 עוברים שהוקפאו.
לאחר סירוב הוועדה להתיר את הליך הפונדקאות בישראל, נפרדו התובעת ובן זוגה.
משנחסם בפני התובעת נתיב הפונדקאות בישראל, היא פנתה לנסות ולממש את חלומה להפוך לאם, בחו"ל.
פונדקאות בחו"ל
התובעת מצאה אישה ישראלית שהסכימה לשמש עבורה כפונדקאית.
נסיונה הראשון של הפונדקאית להרות בארה"ב עם העוברים שנוצרו מביציתה של התובעת לא צלח.
על כן החליטה התובעת להסתייע בתרומת ביציות. כאם יחידה, היא נדרשה גם לתרומת זרע.
משנמצא תורם זרע ישראלי, נסעה הפונדקאית להודו. כן הגיעה אל המרכז הרפואי בהודו, תורמת ביציות.
ההיריון נקלט ברחמה של הפונדקאית וזו שבה לישראל.
כתב התביעה הוגש בשעה שהפונדקאית הייתה מצויה בחודש התשיעי להיריון.
על פי המוסכם בין התובעת לפונדקאית, הקטינה העתידה להיוולד היא בתה של התובעת לכל דבר ועניין.
הטענה: הליך לנשיאת עוברים
עוד נטען, כי ההליך עליו הוסכם בין התובעת לפונדקאית הינו הליך לנשיאת עוברים, לפיו בסיום ההליך נמסר היילוד להורה המזמין. נטען, כי ההליך נעשה בהתאם לדין ההודי ומבלי שתהא כל מניעה או איסור בדין, על ביצועו.
כן צורפה חוות דעת של הדין הזר לפיה, התובעת נחשבת כאם חוקית של התינוק על פי הדין ההודי.
בנוסף נטען, כי ציפיות הצדדים להסכם והסתמכותם עליו, מחייבים גם הם הכרה בתובעת כאם הקטין.
התובעת עמדה גם על זכותה היסודית להורות, וכי הכרתה כאם מתחייבת גם משיקולי אנושיות, צדק, שוויון ומניעת אפליה.
המדינה התנגדה לצו הקובע כי התובעת היא אם הקטינה
המדינה באמצעות משרד הרווחה התנגדה למתן צו הקובע כי התובעת היא אימה של הקטינה מאחר שבהתאם לדין הישראלי, ההורות בישראל נקנית ונרכשת באחת משלוש דרכים: הורות ביולוגית, הורות משפטית מכוח צו אימוץ או מכוח החוק הסכמים לנשיאת עוברים.
נטען, כי לחוק הסכמים לנשיאת עוברים אין תחולה על המקרה, וכי אין להחיל את הדין ההודי אלא את הדין הישראלי. ההליך שהביא להולדת הקטינה אינו "פונדקאות חו"ל".
המדינה אף לא הסכימה להכיר באמהות מכח ההסכם בין הצדדים, שכן קטין אינו "מוצר העובר לסוחר".
עוד נטען, כי התייחסות להולדת הקטינה כאל מערכת יחסים חוזית מהווה אף פגיעה בתקנת הציבור.
ביהמ"ש קיבל את עמדת המדינה. בפסק הדין נכתב, כי השאלה העקרונית של קביעת אימהות, ביחס לקטינה שבאה לעולם כתוצאה משימוש בטכניקות הולדה בשיתוף שלושה צדדים שלישיים – גבר שנתן את זרעו, תורמת ביציות ונושאת הריון לא הביאה להכרה משפטית כי התובעת אימה של הקטינה.
המחוקק קבע הסדר משפטי של "צו הורות", שניתן על ידי בית המשפט לאחר לידת הקטין.
כן נקבע כי המשפט הישראלי אינו מקנה מעמד של הורה מכוח הסכמה בין פרטים, בין אם הסכמה זו נעשתה בישראל ובין אם נעשתה מחוצה לה.
כתב התביעה הוגש בשעה שהפונדקאית הייתה מצויה בחודש התשיעי להיריון. על פי המוסכם בין התובעת לפונדקאית, הקטינה העתידה להיוולד היא בתה של התובעת לכל דבר ועניין.
לגבי החלת הדין ההודי נקבע, כי מאחר שהקטינה נולדה בישראל, היא גדלה בישראל ואף התובעת התכוונה לגדלה בישראל, כך שאין ספק כי מקום מושבה הוא בישראל. מכאן שעל כל העניינים המוסדרים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ביחס לקטינה חל הדין הישראלי ולא הדין ההודי.
גם טענת האפליה נדחתה.
לא ניתן להיעתר לתביעה ע"פ המצב המשפטי הקיים
פסה"ד מסתיים כך:" התובעת מבקשת שבית המשפט יכיר בהורות בדרך של פונדקאות, אך זאת מחוץ להסדר שהתווה המחוקק הישראלי...לעת הזו, על פי המצב המשפטי הקיים, אין בידי להיעתר לתביעה. לא שוכנעתי כי קיימת דרך משפטית להכיר באימהות התובעת ביחס לקטינה. אין לי ספק כי קביעה זו תגרום לתובעת עגמת נפש קשה, ועל כך אני מצרה עד מאוד. אך האהדה כלפי התובעת וההבנה לכמיהתה לילד, אינם יכולים לשנות את המסקנה המשפטית".
