תקיפתה המכוערת של נשיאת בית המשפט העליון צריכה להדאיג את כולנו.
זריקת הנעל, שהועתקה כנראה ממחוזות אחרים, נראית כהתנהגות השייכת לתחום הנפש.
אולם החומרה בה היא נתפסת נובעת כנראה מכך שהיא מתפרשת כקריאת תגר, והפגנת בוז ועלבון, גם אם אקסצנטרית ומגוחכת, על אחד מסמליה המובהקים והחשובים ביותר של המדינה.
כלומר, אין מדובר "רק" בתקיפתה של גב' ביניש כאדם, אלא בפגיעה ב"כינון ישיר" באמצעות נעל ספורט באחד מסמלי השלטון המרכזיים והחשובים שלנו, בקודקוד הפירמידה השיפוטית.
דווקא מבחינה זו, עוצמת התגובות הצודקות המגנות את האירוע מהווה גם מקור לדאגה מסוימת, מעצם קשירתו של סימפטום כה חריג לתופעה שלילית רחבה יותר של התרת רסן ואובדן כבוד כלפי מערכות השלטון.
מבחינת הדין הפלילי, דומה כי האכסניה העונשית הטבעית למעשה זה מצויה בקבוצת עבירות התקיפה בחוק העונשין.
חוק העונשין קובע הבחנה בין תקיפה רגילה (המכונה בשם הבלתי מוצלח "תקיפה סתם") ואשר העונש המרבי בגינה הוא שנתיים מאסר (סעיף 379 לחוק העונשין) לבין תקיפה בנסיבות מחמירות יותר, כגון תקיפה הגורמת חבלה ממשית (סעיף 380 לחוק העונשין), או תקיפה של שניים או יותר שחברו יחדיו (סעיף 382 לחוק העונשין) ועוד, וכמובן וריאציות של שילובים בין הנסיבות המחמירות הללו. הנסיבות המחמירות גוררות כמובן החמרה במידת העונש המרבי הקבועה בחוק.
במקרה שלנו, ניתן לראות במעשה הנדון סוג של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי עובד ציבור הממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו לפי דין כאשר התקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של עובד הציבור. העונש המרבי על תקיפה כזו הוא חמש שנות מאסר (סעיף 381(ב) לחוק העונשין).
ניתן להתפלפל ולטעון כי התוקף לא נגע בעצמו פיזית בנשיאה, ומכאן שאין פה תקיפה במובנה המילולי הרגיל. ברם, חוק העונשין מספק מענה לטענה מעין זו ומגדיר הגדרה רחבה למדי את המונח תקיפה, ולרבות הפעלת כוח על הגוף "בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין" במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות (סעיף 378 לחוק העונשין).
כאמור, חומרתו של המעשה נובעת מהיותו מעשה "תקיפה" של סמל שלטון מרכזי שלנו ולאו דווקא התקיפה הפיזית עצמה, ואולם ספק אם קבוצת עבירות חוק העונשין העוסקות בפגיעה בסדרי המשטר והחברה מתאימות כאן וכבר נשמעים בתקשורת קולות מצד מחוקקים ליזום חקיקת סעיף עונשי חדש שיתן מענה עתידי בעקבות לקחי המקרה.
יש לזכור כי בפרקטיקה קיים בדרך כלל פער, ולעתים פער רב בין העונש המרבי בחוק לבין הענישה הנוהגת בבתי-המשפט, שכן ההיבט ההרתעתי-כללי נשקל ומאוזן אל מול נסיבות ושיקולים אינדיבידואליים ותלויי נסיבות המקרה.
אולם במקרה זה האופי החריג של המקרה והדמות הסמלית המעורבת עשויים להטות את הכף לענישה מחמירה לדוגמה.
האירוע האקסצנטרי הזה גם נוגע אפוא בעצב רגיש שבין הספירה הציבורית-תקשורתית לדיני העונשין. פעמים רבות תגובות בספירה הפוליטית והתקשורתית משקפות את רצונם של הדוברים לשקף מה שהם תופסים כרחשי העם או עמדה נורמטיבית בסיסית ראויה ולעתים אף להתריע בפני סטייה וחריגה ממה שראוי.
ברם, ככל שהענישה במקרה החריג סוטה באופן קיצוני מענישה נוהגת רגילה נכנסים לחשבון במשוואה שיקולים אחרים כגון שוויון וצדק בענישה, התראה ראויה מוקדמת וכולי, וכבר נאמר כי "Hard Cases make bad law".
המקרה הזה הוא מסוג המקרים הבלתי-אופיינים והחריגים שיש להניח שיטופל באמות מידה שונות מאלה המשמשות לטיפול "היומיומי" במסת הנאשמים "הרגילים" העוברים יום יום תחת מכבש מערכת המשפט הפלילי.
