ביהמ"ש לענייני משפחה בת"א דן לאחרונה בתביעת התובע לפיצוי נזיקי בסך 300,000 ₪ בגין סרבנות אישתו – הנתבעת, לקבל ממנו גט.
הצדדים נישאו זל"ז ב-1979 ומנישואיהם נולדו 5 ילדים. נישואי הצדדים לא עלו יפה, והחיכוכים ביניהם הלכו והתרבו. חיכוכים אלה השתקפו כל הזמן גם בערכאות השונות בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.
הטענה: האשה נקטה תכסיסים ולא התייצבה לדיונים
לטענת התובע, הוא הגיש תביעת גירושין כנגד הנתבעת בשנת 2002, כאשר משנת 2002 ועד היום מתנהלים הליכים שונים בבית הדין הרבני ועד עצם היום הזה לא קיבל את הגט.
התובע טען בתביעתו, כי הנתבעת נקטה תכסיסי השהייה, דחתה דיונים, לא התייצבה אליהם, וסירבה במשך 10 שנים לקבל גיטה, וגרמה לו נזקים של נטילת חרותו וכבודו והכל תוך הפרת עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, והפרות חובותיה עפ"י חוק כבוד האדם וחירותו.
בהתאם לכך, התובע תבע את נזקיו מהנתבעת בסך 300,000 ₪. 200,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני, 50,000 ₪ בגין פיצוי מוגבר עקב הזדון בהתנהגותה בסירובה במשך 10 שנים לקבל הגט ואת סך של 4,000 ₪ לחודש בגין כל חודש בו היא תסרב לקבל גיטה.
[באדיבות אתר הרשות השופטת]
הנתבעת: יש לדאוג לזכויותי
הנתבעת, מנגד כפרה בטענות התובע. היא טענה, בין היתר, כי היא לא מסרבת להתגרש, אלא שקודם לביצוע הגירושין בפועל יש לדאוג למדורה, לזכויותיה הרכושיות, ולפיצוי הולם בגין זכויותיה הבלתי הדירות בבית המגורים המשפחתי, והכל כאשר התובע "...מבקש לזרוק אותה לרחוב, לאחר למעלה משלושים שנות נישואים, תוך שהוא עצמו חי עם המאהבת שלו...".
הנתבעת הוסיפה בהגנתה, כי לא נגרם לתובע כל נזק, ולחילופין לא הוכח כל נזק כזה.
מתי בן זוג יחשב כסרבן גט?
השופטת שפרה גליק דנה בדעות השונות בפסיקה ובספרות באשר למועד ממנו ואילך ניתן לראות בן זוג כסרבן גט.
השופטת ציינה, כי הפסיקה קבעה כלל, כי יש לזהות תחילתה של סרבנות הגט במועד שבו לא נותר בידי בן זוג נימוק ראוי להתנגד לגירושין.
אין לקבל את טענות הנתבעת
השופטת בחנה את טענת הנתבעת, לפיה התובע מסרב בתוקף להגיע עימה לכל הסדר שיבטיח את מדורה ואת זכויותיה, והגיעה למסקנה כי אין בידה לקבל את טענתה של הנתבעת, כי חוסר נכונותו של התובע להגיע עימה להסדר בדבר מגוריה הוא "נימוק לגיטימי" במשמעות הפסיקה, לסרבנותה להתגרש.
" הנתבעת לא הגישה תביעה רכושית בבית המשפט, ולא ביקשה למצות זכויותיה הרכושיות באופן לגיטימי, דווקא התובע הוא שהגיש תובענה שכותרתה "תביעה עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון", כתבה השופטת בפסק הדין. ועוד: " בתביעתו הרכושית של התובע, כזכור הייתה זו תביעה לסעדים עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון תשל"ג-1973 ... טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי מאז נובמבר 2002 אין מתקיים ביניהם שיתוף רכושי כלשהו, וכי הצדדים חיו ביניהם מאז בהפרדה רכושית, משמע ל"מדור" זכתה הנתבעת ממועד זה ועד היום".
אין הצדקה לסירוב לגט
השופטת הגיעה למסקנה, כי אין לנתבעת הצדקה כלשהי או נימוק לגיטימי כלשהו לסרב לתת גט לתובע.
" לצערי, אני חייבת לומר שהנתבעת רוצה להשיג בוויכוח–מיקוח זה תנאים "משופרים"", כתבה השופטת.
"המסקנה: הנתבעת נוקטת בסרבנות גט כלפי התובע שכפי שאני רואה אותה החלה ביום 27.06.12 עת חוייבה הנתבעת בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בת"א בגט, ופסק דין זה הפך חלוט משנדחה ערעורה של הנתבעת", פסקה השופטת.
בהתחשב באמור נקבע, כי הנתבעת מסרבת וסרבה לקבל את הגט, ובנסיבות אלה, אכן נגרמת לתובע פגיעה ברגשותיו, פגיעה בחירותו ופגיעה באוטונומיה שלו.
השופטת ציינה, כי משקבעה זאת, השאלה היחידה שנותרה לדיון היא גובה הפיצוי. השופטת ציינה, כי בחינת הפסיקה מראה, כי רוב הפוסקים פסקו כ-5,000 ₪ לכל חודש סרבנות או 50,000 ₪ לשנה.
במקרה הנדון נקבע, כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בסך של 45,760 ₪ אשר יקוזז מכל חוב של התובע כלפיה. לגבי העתיד, יש לחייב את הנתבעת בסך 2,080 ₪ עבור כל חודש נוסף של סרבנות החל מיום מתן פסק דיני.
(י.ח. נ' ל.ח)
