במסגרת פורום באתר אינטרנט, פורסמו הודעות אנונימיות לגבי רמי מור- מטפל אלטרנטיבי במחלות עור. מור חשב, כי מדובר בהודעות משמיצות, ובשל כך רצה להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. אולם, מכיון שמדובר בהודעות אנונימיות, הוא פתח בהליכים נגד ספקית האינטרנט ברק, ודרש ממנה כי תגלה את כתובת ה- IP, אשר תאפשר לחשוף את זהות הגולשים המפרסמים.

ביהמ"ש המחוזי בחיפה, קבע כי יש ממש בדרישת מור, והתווה אמות מידה מנחות באשר לחשיפת זהות גולשים. עם זאת, החליט ביהמ"ש המחוזי, כי קביעתו לא תחול על עניינו של מור, אלא רק מכאן ולהבא. בעקבות כך, הגיש מור בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.

ביהמ"ש העליון דחה את הערעור, וקבע כי הזכות לאנונימיות באינטרנט היא זכות חשובה מאוד, והיא נשענת על זכויות יסוד חשובות. עם זאת, קבע המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, כי האנונימיות אינה חזות הכול.
לדברי השופט ריבלין, האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה. " מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון מבלי לשאת באחריות. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב – זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם".

חשיפת זהות גולשים לא מוסדרת בחוק
נקבע, כי זכותו של אדם לשם טוב היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי, והיא חשובה מאוד גם במרחב הוירטואלי, אולם כיום לא קיים חוק שמסדיר את הנושא בצורה מפורטת, ואין כרגע מסגרת דיונית הולמת שמאפשרת לתת צו המורה לחשוף זהות של גולש אנונימי. "אין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית"", קבע השופט ריבלין.

ביהמ"ש הדגיש, כי בקביעתו אין כדי לסגור את השער בפני אנשים שמבקשים לחשוף זהות של גולשים משמיצים באינטרנט. ראשית, כשמתבצעת עוולה באינטרנט שהיא גם עבירה, הנפגע יכול להגיש תלונה, ורשויות החוק יטפלו בעניין. שנית, יש להניח ולקוות שבסופו של דבר תתקבל חקיקה שתסדיר את הנושא באופן ברור ומפורט.

לאור האמור, ערעורו של רמי מור נדחה, והוא לא חויב בהוצאות ברק.

(רעא 4447/07 ‏ ‏רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה  לשרותי  בזק בינלאומיים בע"מ).
• ב"כ ברק: עו"ד צפריר נגבי; עו"ד מאיה תגר