משמורת ילדים - האחריות היומיומית לגידולו והתפתחותו הפיזית והנפשית של הילד. האחריות כוללת את חינוכו, סיפוק צרכיו והדאגה לעתידו.
במקרה שההורים מתגרשים, ואין ביניהם הסכמה בעניין המשמורת, ביהמ"ש לענייני משפחה או בית הדין הרבני יכריעו בנושא. זאת, בהתאם לביהמ"ש אליו הוגשה התביעה הראשונה.
ליעוץ בנושא משמורת, פנו לעורכי דין משפחה
משמורת ילדים נקבעת בהתאם לטובת הילדים והמלצות פקידת הסעד, אשר מגובות בתסקיר. המטרה של תסקיר הסעד היא להמליץ לביהמ"ש, לאחר בחינת מצב הילדים, הוריהם והיחסים המערכתיים, מי יהיה ההורה המשמורן, ומהם הסדרי הראייה שיקבעו.
במקרה שביהמ"ש רואה צורך, הוא יכול למנות מומחה מטעם ביהמ"ש שיערוך בדיקת "מסוגלות הורית", אשר תקבע אצל איזה הורה מוטב שהילדים יגדלו.
עיקרון "טובת הילד" הוא עיקרון אשר מנחה את בתי המשפט בשאלת המשמורת. המשמעות היא שמירה על בריאותו הנפשית, הפיזית וסיפוק צרכיו של הילד.
ע"פ חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ההנחה היא, שעד גיל 6, עדיף לילד לגדול אצל אימו ולא אצל אביו, שכן מקומם הטבעי ש/ל הילדים הוא אצל אמם. עם זאת, מדובר בהנחה בלבד, וביהמ"ש יכול להפעיל שיקול-דעת, ובמקרים המתאימים לקבוע אחרת.
בדרך כלל, אם אין נסיבות מיוחדות ששוללות את המסוגלות ההורית של האם, ביהמ"ש יקבע כי טובת הילדים היא לגדול אצלה.
רוצה להישאר עם אבא?
השאלה של התחשבות ברצון הילד נעשית רלוונטית בגילאים מעט יותר מבוגרים. מגיל 11-12 בערך, יש נטייה להתחשב ברצון הילד, אך כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. לפני קבלת ההחלטה, ביהמ"ש נעזר בתסקיר סעד ו/או בחוות דעת של פסיכולוג קליני. כמו-כן, ביהמ"ש רשאי להזמין לדיון בדלתיים סגורות, את הילד אשר מבקש לגדול אצל הורה אחד ולא אצל האחר, ולהתרשם באופן ישיר ממידת הבגרות שלו, הנחישות והעדר השפעה מצד ההורה האחר על החלטתו.
ככל שהילד מבוגר יותר, ביהמ"ש יטה לתת יותר משקל לרצון שלו.
במקרה שהילד מעוניין במצב שעל פניו אינו לטובתו, או כאשר לשופט יש בסיס להניח שדבריו לא משקפים את רצונו האמיתי, הוא לא יקבל את דעתו, ויכריע בשאלת המשמורת בהתאם לטובת הילד כפי שהוא רואה אותה.