פרשת השר ליברמן - בכפוף לשימוע

העבירות המיוחסות לליברמן הן חמורות. עם זאת, הפרשה מעוררת כמה וכמה סימני שאלה

man silhouette


ד"ר גיל עשת, עו"ד

לאחר המתנה ממושכת נפל לאחרונה דבר בפרשת החקירה בעניינו של שר החוץ אביגדור ליברמן.
בהודעה לתקשורת שפורסמה לאחרונה מטעם משרד המשפטים, נמסר כי היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין שוקל להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את מר ליברמן, בעבירות של מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון והטרדת עד. על-פי החשד, עבירות אלו נעברו בהתייחס לשליטה של ליברמן בחברות שאליהן הועברו כספים בהיקף של מיליוני דולרים, שמקורם באנשי עסקים פרטיים, ואשר התקבלו בין השנים 2001-2008 בתאגידים שהיו בשליטתו של ליברמן, במהלך כהונתו כחבר כנסת וכשר בממשלה.

בהודעת משרד המשפטים נטען כי על פי החשד חברות אלו עמדו בקשרים פיננסים עם מעגל מצומצם של אנשי עסקים מחו"ל שהם בעלי אינטרסים או אינטרסים פוטנציאלים בישראל, ביניהם מרטין שלאף, מיכאל צ'רני, דן גרטלר ודניאל גיטנשטיין. עוד מיוחס לליברמן כי אנשי עסקים אלה העבירו לחברות שהיו בשליטתו סכומי כסף גדולים בתשלומים חד-פעמיים או עיתיים במשך תקופות ארוכות. לפי הנטען, מורכבות פעילות פיננסית זו סייעה להסתרת קשרי מר ליברמן לחברות ולכספים אלה.

כמו כן מיוחס לליברמן כי לאחר פרישתו מתפקיד ציבורי בשנת 2004, פעל להקמתה של חברה נוספת, כאשר בעוד שבפועל הוא היה בעל השליטה בחברה והנהנה העיקרי מהכספים שהגיעו לחשבונה, הרי שכבעלת המניות בחברה נרשמה בתו, גב' מיכל ליברמן-גלון (שהיתה אז בת 21). לפי החשד, לצורך הסוואת שליטתו בחברה והיותו הנהנה בה, גרם ליברמן להעברת דיווח כוזב לבנק, בניגוד להוראות חוק איסור הלבנת הון. הקמתה של החברה במבנה זה, אפשרה, לכאורה,  לפי החשד, לליברמן להמשיך ולקבל כספים בהיקף נכבד, וזאת גם לאחר שחזר לפעילות ציבורית בשנת 2006. בהודעת משרד המשפטים נטען כי בתקופה שבה לא שימש בכהונה ציבורית, השתמש לכאורה מר ליברמן במישרין במרבית פירות פעילותה הפיננסית של החברה לצרכיו הפרטיים והפוליטיים. בהתאם לכך, באמצעות חברה זו התקבלו תשלומים בסכום כולל של למעלה מ- 2,500,000$, כאשר מתוך סכום זה יותר מ- 1,200,000$ התקבלו בחברה בתקופה בה כיהן מר ליברמן בתפקידים ציבוריים.
לפי החשד, בהתנהלות זו העמיד עצמו מר ליברמן במצב של תלות אפשרית באותם אנשי עסקים, או למצער במצב של חשש לניגוד עניינים בין פעילותו הציבורית לבין מחויבותו לאותם גורמים. במהלך כל התקופה הרלוונטית, בעיתות בהן שרת כנבחר ציבור, המשיך, לפי החשד, מר ליברמן ליהנות כבעל זכויות, באופן מלא או חלקי, במישרין או בעקיפין, מפעילות התאגידים ומתקבולים כאמור. זאת, לפי הנטען, הרחק מן העין הציבורית, תוך הפרת חובות הדיווח שחלות עליו בדין, ובדרכי הסתרה מכוונות מהציבור של פעילות זו, והכל – בדרכי מרמה ובאופן שמנע כל אפשרות של פיקוח על ניגודי עניינים פוטנציאלים בהתנהלותו.

סימני שאלה
עד כאן עיקרה של הודעת משרד המשפטים בעניינו של ליברמן. מכאן ואילך נציג מספר סימני שאלה המתעוררים, לטעמנו, מקריאתה, אשר יש להניח כי יעסיקו את נציגי התביעה וההגנה בדיוניהם בפרשה זו.

ראשית, חשוב להקדים ולומר כי אמנם, העבירות המיוחסות על פי החשד לליברמן הן חמורות. זאת, בין היתר, בשים לב להיקפי הסכומים הנטענים, למעמדו הציבורי הבכיר שכמעט ואין רם ממנו ולפעולות ההסתרה המכוונות המיוחסות לו לכאורה. כמו כן, יש להתייחס בזהירות לפרטי הפרשה המצויה בשלב מקדמי. לאחר הודעת היועץ המשפטי לממשלה, זכאי כעת ליברמן לשימוע במסגרתו יבקשו סנגוריו מן הסתם לנסות ולשכנע את היועץ המשפטי לממשלה לחזור בו מכוונתו להעמידו לדין. לפי פסיקתו המנחה של בית המשפט העליון, על השימוע להיערך על ידי התביעה בנפש חפצה ותוך נכונות לשמוע ולהשתכנע מטענות ההגנה, לו תימצאנה ראויות. עוד יש לציין כי הפרשה מקיפה חומר חקירה רב שאינו כמובן חשוף בפנינו, בוודאי לא בשלב זה. אנו למדים על עיקר הטענות אך ורק מהודעה בת מספר עמודים של משרד המשפטים. כעולה מהפרסומים בתקשורת, בשל היקפו הרב של חומר החקירה והצורך לאפשר להגנה לעיין בו, צפוי הליך השימוע להימשך חודשים ארוכים אם לא למעלה מכך.
עם זאת, ובכפוף לסייגים האמורים, ניתן להצביע על מספר סימני שאלה המסתמנים, כאמור, מעיון בהודעת משרד המשפטים, אף בטרם נשמעו טענות ההגנה.

האומנם "סיפור" של שוחד ללא הוכחת שוחד?
לכל פרשה פלילית ישנו (או שראוי שיהיה) "סיפור", מעין ציר יסוד המקנה לה את הגיונה וכוחה. ההיגיון הבסיסי הזה אינו בהכרח הגיון השמור למשפטנים. זהו הגיון אנושי. הוא עשוי להיות נעוץ במניעים אנושיים כמו תאוות בצע או נקמה או תאוות שררה או אינטרסים כלכליים גרידא. ההיגיון הזה אמור להיבחן שוב ושוב למול מאות או אלפי המסמכים והראיות אשר מן הסתם ייבחנו בפרשייה זו. כאן נכנסים המשפטנים לפעולה. בסופם של דברים, הצד שידו על העליונה יהיה זה שתמונת הראיות כפי שתוכח בכללותה תיצור התאמה משכנעת יותר להגיון "הסיפור" שהוא מבקש לאמץ. מהו אם כך ה"סיפור" או ציר היסוד בפרשה זו ומדוע ניכר בו פער מסוים בין המיוחס לכאורה לליברמן לבין המסלול המשפטי הצפוי להוכחתו על פי התביעה?

ציר היסוד של החשדות המיוחסים על ידי התביעה לליברמן הוא קשר פיננסי פסול לכאורה בין בעלי הון לבין מי שכיהן בתפקידים בכירים בשירות הציבורי: במסגרת קשר פסול זה מזרימים לכאורה בעלי הון כספים לליברמן במהלך תקופה בה כיהן כאיש ציבור בתפקידים שונים ובכירים. המניע של בעלי ההון ברור לכאורה - אינטרסים כלכליים של "שלח לחמך". אולם מדובר ככל הנראה בתושבי חוץ שאיש מהם אינו עומד לדין באשמת מתן שוחד.
באשר לליברמן עצמו, כפועל יוצא מהטענות שנטענו לפי החשד, ניתן היה לצפות לכאורה כי תיוחס לו עבירה של קבלת שוחד לכאורה, שהיא החמורה יותר, ומחייבת לשכנע בין השאר שליברמן היה מודע לכך שהוא מקבל כספים בקשר לתפקידו כעובד ציבור. זהו לכאורה ה"סיפור" של התביעה בפרשה זו: מערכת יחסי שוחד, שאלמלא כן, לשם מה התקבלו הכספים? שהרי, אם לא נקבל את ה"סיפור" של התביעה, האפשרות השנייה היא לכאורה שמדובר בכספים שהתקבלו במסגרת עסקית לגיטימית.
אלא שהתביעה לא בחרה במסלול של אישום בקבלת שוחד והיא לא מנסה להוכיח ולשכנע באמיתות ה"סיפור" שלה, אשר בגינו נחקר ליברמן.

לפי הודעת משרד המשפטים התביעה אינה מייחסת לליברמן חשד לעבירה של קבלת שוחד. מפרסומים בתקשורת שליווה את הפרשה לאחרונה עולה כי פרקליט המדינה סבר כי יהיה קושי להוכיח את עבירת השוחד בבית המשפט בגלל קשיים ראיתיים, בין השאר בהיעדר עדויות המבססות את מערכת היחסים השוחדית, לכאורה, בין ליברמן לבין אנשי עסקים שהזרימו כספים לחשבונות החברות שהקים. ההסבר של התביעה - רצון ללכת על בסיס ראייתי מוצק יותר לכאורה – אך גם עשוי להתפרש כהיסוס וחשש מפני חוסר יכולת להוכיח את ה"סיפור" האמיתי, לשיטת התביעה, של הפרשה.

אם אמנם כך הדבר – והתביעה סבורה כי אין בידיה ראיות לכאורה להוכחת מערכת יחסים של שוחד, אזי משתמע כי אין בידי התביעה הוכחה לכך שהכספים נלקחו "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של ליברמן כאיש ציבור, כנדרש בעבירת שוחד. במילים אחרות, אם למשל, הכספים שולמו בעבור פעילות עסקית פרטית, או שלפחות יש ספק שלא ניתנו בעד פעילותו של ליברמן כאיש ציבור, אין בכך בהכרח תשלום בלתי לגיטימי, ויש לזכור כי אנו בוחנים את הדברים בעיניים של הליך פלילי, במסגרתו על התביעה לעמוד בנטל ההוכחה מעבר לספק סביר.

ההבחנה בין כהונתו של ליברמן בתפקידים ציבוריים לבין עיסוקו כאיש עסקים פרטי
לכך מתווסף סימן שאלה נוסף הקשור למעמדו של ליברמן במהלך התקופה הרלבנטית. מעניין להיווכח כי מהודעת משרד המשפטים עולה כי ליברמן לא כיהן במהלך כל התקופה הרלבנטית כאיש ציבור אלא שבחלק מהתקופה, ככל הנראה לפחות בשני פרקי זמן, היה איש עסקים פרטי. דומה כי להבחנה זו משנה חשיבות.
כך, למרות שבהודעת משרד המשפטים נטען כי הכספים התקבלו לחברות שבשליטתו של ליברמן בין השנים 2001 עד 2008 הרי שצוין בהמשכה כי התקופה הרלבנטית לחשדות "היא החל מיום מינויו [של ליברמן] לראשונה כשר, בתאריך 7.3.2001, עת מונה לשר התשתיות". מהודעת משרד המשפטים כי ליברמן פרש מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנת 1997  ועסק בפעילות עסקית פרטית וזאת במשך מספר שנים, ככל הנראה לפחות עד שנת 2001, עת מונה כאמור לשר התשתיות. בהמשך לכך, אף זאת כעולה מהודעת משרד המשפטים, ליברמן לא שימש בתפקיד ציבורי בתקופה נוספת של כשנתיים ימים, בין השנים 2004 ל-2006.
השאלה כיצד יש לראות אפוא את קבלת הכספים על ידי ליברמן מבעלי הון קשורה קשר גורדי למעמדו באותה עת – האם בעל משרה ציבורית או איש עסקים פרטי.

בהיותו עובד או נבחר ציבור, חלות על ליברמן הוראות חיקוק עונשיות שאינן חלות עליו כלל כאיש עסקים פרטי. כך למשל, איש עסקים פרטי אינו יכול לעבור כלל עבירה של לקיחת שוחד (לפי סעיף 290 לחוק העונשין) או של מרמה והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין) המותנות בין יסודותיהן בהיותו של הנאשם "עובד ציבור". שוב, תעמוד האפשרות שכספים שהתקבלו בתקופות בהן היה ליברמן איש עסקי פרטי הם חלק מפעילות עסקית לגיטימית. כמובן שיש להניח שתתעורר מחלוקת לגבי סבירות ואמיתות העסקאות הפרטיות שבוצעו, האם היו אמיתיות וחלק מהתקשרות עסקית לגיטימית או כסות למהלכים של "שלח לחמך" בקשר לכהונותיו הציבוריות של ליברמן, באותה עת או בעתיד. אך בעניין זה יש להניח כי מלאכתה של התביעה לא תהיה חפה מקשיים.
ראשית, יש לזכור כי בעניין זה ליברמן אינו הראשון אשר מתרגם מעמד ציבורי בכיר להצלחה ושגשוג בעסקים פרטיים בסמוך לכהונה ציבורית. לא כל תרגום כזה הנו עבירה פלילית, אף אם אינו אתי בעיני רבים ואף מעורר מחלוקת מבחינת הנורמה הציבורית. שכן, בצד הרצון למנוע משוא פנים וניצול לרעה של מעמד כנאמן הציבור עומדת ההנחה שאין להעניש מי שכיהן בתפקיד ציבורי ולמנוע ממנו באופן אבסולוטי עיסוקים בשוק הפרטי, דבר שירתיע אנשים ראויים לשרת במגזר הציבורי. שנית, בהנחה שהכספים התקבלו בתקופה בה ליברמן אינו עובד ציבור, מחייבת את התביעה לנסות ולהתגבר על "חלונות הזמן" בהם ליברמן איש עסקים פרטי בעזרת טענה למעין רצף בין תפקידיו הציבוריים, כגון טענה בדבר תכנון מראש של ליברמן בעודו איש עסקים פרטי כי יחזור בעתיד לתפקידים ציבוריים, כגון הטענה הנוגעת לחברה שהוקמה בבעלות בתו של ליברמן לאחר שנת 2004, או כגון הטענה בדבר קשירת קשר עם עורך דינו לקראת מינויו כשר ובמהלך תקופות כהונותיו הציבוריות הנוספות בשנים שלאחר מכן לצורך המשך הפעילות העסקית. אלה טענות שאינן טריוויאליות וחלקן עשויות להיתפס כמאולצות. כך למשל, שאיפה ואפילו תכנון לחזור לחיים הפוליטיים בעתיד, אינם בהכרח ידיעה וודאית על מה שצופן בחובו העתיד.

הסיפור החלופי של הפרת אמונים ומרמה ומילה על העבירה של הלבנת הון
עם הסרת עבירת השוחד מהפרק, מייחסת התביעה לליברמן עבירה של מרמה והפרת אמונים. זו עבירה הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין ולפיה "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור... דינו - מאסר שלוש שנים". הטיעון המוצג בהודעת משרד המשפטים מכוון לעבירה זו, במונחים המייחסים לליברמן העמדת עצמו במצב של ניגוד עניינים ומרמה המכוונת להסתרת מהלכיו הפיננסיים. כן מייחסת התביעה כאמור לליברמן חשד לעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. זו עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, שהעונש המרבי בגינה הוא חמש שנות מאסר, כאשר מנוסח הודעת משרד המשפטים נראה כי טענת המרמה מתמקדת אף היא בחשד להסתרה ולהפרת חובות דיווח של מהלכיו הפיננסיים.

אלא שהעבירה של מרמה והפרת אמונים היא עבירה בעייתית ועמומה. עבירה זו זכתה לביקורת בספרות המקצועית. בפסיקתו של בית המשפט העליון נעשו מאמצים רבים להגדירה בצורה ברורה יותר, אחד הידועים בהם בדיון הנוסף בפרשת שבס, אולם ספק רב אם אף אלה האחרונים השיגו תחימה ברורה של גבולותיה באופן הראוי לדיני העונשין. כאמור, ללא "סיפור" של יחסי שוחד עם בעלי ההון שליברמן קיבל לכאורה את כספם, דומה כי התביעה נותרת עם טענה שבעצם קבלת הכספים העמיד עצמו ליברמן במצב של ניגוד עניינים. מבלי להקל ראש בעבירה זו, אם יוחלט להעמידו לדין בגינה ואם תוכח, היא איננה בעלת עוצמה הקרובה בחומרתה לעבירת השוחד ויש להניח שהיא תיבחן כל העת כאמור על רקע טענות של ליברמן לפעילות עסקית ליגטימית בתקופות בהן היה איש עסקים פרטי.

היסוד השני האפשרי בעבירת הפרת אמונים הוא המרמה. הפרקליטות מבקשת להסתמך בהקשר זה על הפרת חובות דיווח בהם חב ליברמן לגבי עסקיו ולגבי הכספים שהתקבלו בשליטתו. בחינת עוצמתה של הפרה זו, ככל שהייתה כזו, מחייבת היכרות מעמיקה של חומר הראיות, אולם גם כאן ניתן להניח כי תתעוררנה שאלות לגבי הפער בין הגילוי שבוצע לבין מסגרת הדיווח שנדרשה לפי תקנות או כללים מחייבים שהיו בתוקף והשוואתם למול פרקטיקות נוהגות. ברי שלא כל אי-דיווח הופך לעבירת מרמה והפרת אמונים. עם זאת, ככל שתוכח הפרת חובות דיווח, בין אם למבקר המדינה ובין אם לגורמים אחרים, יש להניח כי הפרקליטות תבקש ללמוד ולהסיק מכך את הסתרת המעשים (קבלת הכספים וכולי) וכיוצא בזה את קיומה של עבירת המרמה והפרת האמונים.
מילה נוספת על עבירת איסור הלבנת הון. בתקשורת פורסם כי בפרקליטות העדיפו ללכת "על בטוח" לכאורה ובמקום עבירת השוחד להתמקד "בשורת עבירות חמורות לא פחות, למשל הלבנת הון שהוגדרה כ"הליכה על קרקע מוצקה" ואשר הענישה המירבית לפיה זהה לעונש המירבי על קבלת שוחד – 10 שנות מאסר ("הארץ", 14.4.11). אלא שאף בעניין זה חשוב לציין כי סעיף החיקוק המיוחס לליברמן הנו לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. זהו סעיף שמאפשר הרשעה בהלבנת הון שעניינה למעשה באי-דיווח על כספים שלא הוכח מקור אסור שלהם. במילים אחרות, סעיף זה אינו דורש הוכחה שהכספים שקיבל ליברמן מקורם בעבירה. אמנם, נכון כי בחוק איסור הלבנת הון ישנה הקבלה עונשית בין סעיף קל יותר זה, אשר מעניש אדם על אי-דיווח על כספים חוקיים שלו (או שלפחות לא הוכח אחרת) לבין סעיף 3(א) לחוק החמור יותר, שעניינו ברכוש שמקורו בעבירה. אולם בית המשפט העליון כבר ביקר בפסיקתו את עמדת המחוקק בעניין זה והוגשה גם הצעת חוק שנועדה לתקנו. אין מדובר אפוא בסעיף הקלאסי הנושא חומרה יתרה של הלבנת הון שמקורו בעבירה. הצגתו של סעיף חיקוק זה המיוחס לליברמן, כמקביל בחומרתו לעבירת קבלת שוחד, אינו משכנע. כן ראוי להעיר כי גם באשר לעבירת לקיחת שוחד, העונש בגינה הוחמר רק לאחרונה מ-7 שנים ל-10 שנים, וספק אם תיקון זה היה יכול לחול באופן רטרואקטיבי בעניינו של ליברמן, אף אם היה בכוונת התביעה לייחסו לליברמן ולא כך הדבר כאמור.

התמשכות ההליך המשפטי
נקודה נוספת ובעייתית בפרשה זו קשורה בזמן הרב שבהתמשכות ההליך הפלילי מאז פתיחת החקירה לפני למעלה מעשר שנים. בהודעת משרד המשפטים צוין כי החקירה בעניינו של ליברמן נפתחה בזמנו בשנת 2000 בחשד לשוחד ולקבלת תרומות אסורות לפי חוק מימון מפלגות, וזאת בעקבות דוח מבקר המדינה לשנת 1999. כן הודגש כי בשנת 2006 התקבל חומר חקירה חדש בעניינו של ליברמן בחשד לעבירות של קבלת שוחד, הלבנת הון ורישום כוזב במסמכי תאגיד, אשר בעקבותיו הורה היועמ"ש באפריל 2006 לחקור חשדות נוספים אלה. כן צוין כי במסגרת החקירה בוצעו 11 חיקורי דין ב-8 מדינות מחוץ לישראל. כך או כך, אין ספק שמדובר בהליך אשר נמשך כבר עתה משך זמן קיצוני וחריג, כמעט בלתי נתפס, אפילו במונחים המוכרים והמצערים של מערכת המשפט שלנו. התארכות ההליכים מאפשרת לכשעצמה העלאת טענות בדבר לפגיעה בזכויותיו של החשוד. עד לעת הזו ועד לסיום הליכי השימוע הטיפול בתיק מצוי בידיה של התביעה. לו יוחלט להעמיד את ליברמן לדין, על אף השימוע, יועבר העניין להכרעתו של בית המשפט ואף כאן צפוי ההליך להימשך זמן ממושך נוסף בהתחשב במורכבות הפרשה ובהיקפה הרב.

* הכותב הוא הוא מומחה למשפט פלילי, ומנהל פורום פלילי בפורטל משפטי.

lawyer זקוקים לייעוץ משפטי? פנו אלינו ואחד מעורכי הדין באתר יחזור אליכם בהקדם