מאמנים אישיים מלווים את המתאמנים שלהם לעתים על בסיס יומיומי. הם דוחפים, מעודדים, מרימים – לעתים גם ברגעי משבר אישי. בתוך הדינמיקה הזו נבנית תלות עמוקה, שמזכירה מערכת יחסים טיפולית. כשהגבולות מיטשטשים, עלול להיווצר ניצול של יחסי הכוחות, במיוחד כאשר אחד הצדדים מחזיק בידע, סמכות והשפעה.
יחסי מרות גם בלי תפקיד פורמלי
על פי החוק, יחסי מרות מתקיימים כאשר אחד הצדדים מחזיק בעמדת כוח או השפעה, גם אם לא מדובר במקום עבודה רשמי. בדומה ליחסי מטפל-מטופל, מתקיימת דינמיקה דומה גם בין מאמן למתאמן: המאמן נתפש כמוביל, כגורם מעצים וכמוסמך. המתאמן, לעומתו, לעתים נמצא בעמדה נחותה יותר – רגשית, פיזית ולעתים גם מנטלית. השילוב הזה עלול להוביל לחציית גבולות.
הפרשות שהתפוצצו – לא מקרה בודד
לאחרונה נחשפו מספר מקרים חמורים של תקיפות מיניות שבוצעו לכאורה על ידי מאמני כושר – חלקם בחדרי כושר, אחרים בבתים פרטיים. האשמות כללו עבירות קשות של אונס, מעשי סדום ופגיעה בפרטיות. מעבר לחומרת המקרים עצמם, נחשפה גם בעיה מערכתית: היעדר רגולציה, מחסור במנגנוני פיקוח והעדר נהלים מחייבים כמו במקומות עבודה אחרים.
באחת הפרשות שזכו לסיקור עלה לכותרות תיק שבו ייצג משרד עורכי הדין של עו"ד שלומי ביזק את אחד החשודים – מתאמן שהואשם בעבירות מין כלפי מאמנת. עו"ד ביזק, שטיפל בפרשה ברגישות וביסודיות, טען בשם מרשו כי מדובר בקשר מיני הדדי, שנוהל לאורך זמן בהסכמת המתלוננת ואף ביוזמתה, תוך שימוש באסמכתאות רבות על התכתבויות, תיאום מפגשים ואינטראקציות שהתקיימו במקומות שונים, לרבות בביתו של החשוד, בחדר הכושר ובמתחמים סמוכים. עמדת ההגנה הדגישה כי מדובר בתלונת שווא שמקורה בנסיבות אישיות של המתלוננת שהיא מאמנת הכושר במקרה הזה, ולא בעבירה פלילית, כאשר מרשו שיתף פעולה באופן מלא עם גורמי החקירה ומסר גירסה סדורה וקוהרנטית.
האתגרים בהוכחת עבירות מין
הקושי להוכיח פגיעות מיניות בין מאמן למתאמן נובע, בין היתר, מהיעדר עדים, קשר אישי קרוב ולעתים רצון של הקורבן להימנע מדיווח מתוך פחד, בלבול או נאמנות. השאלה מתי חלה פגיעה ומהו הגבול בין מגע לגיטימי לבין ניצול מורכבת במיוחד בהקשרים אינטימיים כמו אימון אישי.
חדר כושר עם ריבוי מתאמנים– ללא "ממונה הטרדות מיניות"
בניגוד למקומות עבודה, ברוב חדרי הכושר לא קיים תקנון ברור למניעת הטרדה מינית, לא מוצב ממונה תחום, ולעתים אף לא ניתנות הכשרות בסיסיות לצוותים. כך נוצרת מציאות שבה תלונות נדחקות לשוליים, גבולות נחצים ולעתים הפגיעה הופכת לשגרה שקטה.
אז מה עושים?
• על מכוני הכושר לקבוע מדיניות ברורה למניעת הטרדות מיניות.
• יש להקים מנגנון לפניות ודיווחים – כולל אפשרות אנונימית.
• על המדינה והרשויות לפקח ולאכוף תקנים מחייבים.
• נדרשת חשיבה מחודשת על הכשרות, נהלים, ומינוי בעלי תפקיד ייעודיים, כפי הנהוג במקומות עבודה ציבוריים ופרטיים.
האם יש מקום להחמרת ענישה?
בהחלט. כשמאמן מנצל את מעמדו מול מתאמן, מדובר ביחסי מרות, גם אם אינם פורמליים. יש מקום לשקול החמרת ענישה, בדומה לתחומים טיפוליים אחרים, מתוך הכרה בפערי הכוח ובנזק הרגשי והנפשי שעלול להיגרם לקורבן.
לסיכום, חדרי הכושר הם מקום שבו נבנית העצמה אישית אך באותה נשימה, הם עלולים להפוך למרחב פגיע. כדי למנוע את המקרה הבא דרושה רפורמה של ממש: שילוב של חקיקה, חינוך, תקינה ואתיקה מקצועית. מתאמנים ומאמנות לא צריכים לחשוש להרגיש לא בטוחים במרחב שמטרתו לקדם בריאות, ולא לפגוע בה. לשם כך, נדרש שינוי תפישתי וארגוני שיכלול הגדרה מחודשת של הגבולות, חינוך למניעת הטרדות והצבת אחריות ברורה על המוסדות והמאמנים כאחד.
(צילום ראשי: שאטרסטוק)
