ההנחה המקובלת היא, שעקרון חופש החוזים מאפשר לצדדים שמעוניינים להתקשר ביניהם, לעצב את הוראות החוזה כטוב בעיניהם. ההנחה הזו לא תמיד נכונה, במיוחד במגזר החקלאי.
צדדים במגזר החקלאי שמעוניינים להתקשר ביניהם, כפופים בהרבה מקרים לרגולציה ולהוראות דין שנקבעו ע"י המחוקק או ע"י הרגולטור הרלוונטי.
לדוגמא, צורת ההתאגדות המקובלת של בעלי נחלות במושב היא בדרך של אגודה שיתופית.
דרך המלך שמכתיב "חוק החלב" לרפתנים שמעוניינים לשתף פעולה ביניהם במסגרת "רפת מאוחדת" היא בדרך של שותפות כפוף לפקודת השותפויות - שותפות בלתי מוגבלת
הצורה המועדפת ולעתים מתחייבת - שותפות
בהרבה מקרים צורת ההתאגדות המועדפת במגזר החקלאי ולעיתים המתחייבת היא צורת השותפות.
דרך המלך שמכתיב "חוק החלב" לרפתנים שמעוניינים לשתף פעולה ביניהם במסגרת "רפת מאוחדת" היא בדרך של שותפות כפוף לפקודת השותפויות – שותפות בלתי מוגבלת.
שותפות של רפתנים נדרשת להגיש בקשה לאישור השותפות ל"ועדת המכסות" ב"מועצת החלב", וכן להגיש ל"ועדת המכסות" את הסכם השותפות שצריך לכלול את ההוראות וההתניות שקובע "חוק החלב" ותקנותיו.
בעל קרקע שמחזיק בקרקע חקלאית במושב או בקיבוץ, שהועמדו לרשותו ע"י המדינה, לא זכאי להשכיר את הקרקע לצד שלישי, ולא זכאי לשתף פעולה עם כל צד שלישי, ככל העולה על רוחו, אלא בכפוף להוראות
הוראות "חוק ההתיישבות החקלאית"
דוגמא נוספת - בעל קרקע שמחזיק בקרקע חקלאית במושב או בקיבוץ, שהועמדו לרשותו ע"י המדינה, לא זכאי להשכיר את הקרקע לצד שלישי, ולא זכאי לשתף פעולה עם כל צד שלישי, ככל העולה על רוחו, אלא בכפוף להוראות שנקבעו ב"חוק ההתיישבות החקלאית" או בכללים שנקבעו ע"י "רשות מקרקעי ישראל".
למעט במקרים מסוימים של שותפות עם צד שלישי שמתגורר באותו ישוב שבו מתגורר בעל הקרקע, הרי שבמרבית המקרים, בעל קרקע שמבקש לקיים שותפות עם צד אחר, יידרש לפנות לממונה על ההתיישבות במשרד החקלאות, ולבקש ממנו היתר ל"שימוש חורג בקרקע החקלאית".
בסיכום, להתקשרויות במגזר החקלאי עשויים להיות מאפיינים ייחודיים, שמחייבים הכרות עם הוראות הדין הרלוונטי.
