ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ביקר בסוף השבוע שעבר את התנהלותם של ראש הממשלה ושר הביטחון. יובל דיסקין אינו הבכיר הביטחוני (בדימוס) הראשון בתקופה האחרונה, אשר בתום שירות ארוך שנים במערכת הביטחון, קם ומותח ביקורת (חריפה יש לומר) כנגד פוליטיקאים בכירים (ראש המוסד לשעבר, הרמטכ"ל היוצא והיועץ לביטחון לאומי המתפטר קדמו לו).

המלך הוא עירום?
ההתבטאויות/ביקורת פרי עטם/לשונם של האישים הללו הולידו לאחרונה שיח ציבורי מסוג חדש, אשר טרם היה כמותו במדינתו. שיח ציבורי הדן בלגיטימציה (או היעדרה)  של בכירים במערכת הביטחון לשעבר, אשר לאחר סיום תפקידם מפנים אצבע אל ראשי השלטון ואומרים "המלך הוא עירום", כאשר מן המפורסמות הוא שהקטליזטור להיווצרותה של תופעה זו הוא לא אחר מאשר המתח והמחלוקות סביב סוגיית הגרעין האיראני.

אין מחלוקת ש"טרנד" זה, בו בכירים ביטחוניים, אשר פעלו עד לא מזמן "מאחורי הקלעים", עולים לאחר שפשטו את מדיהם למרכז הבמה התקשורתית, ומניחים בריש גלי ביקורת כנגד ההנהגה המדינית (שעמה עבדו בצוותא עד לעת האחרונה), מעורר מחלוקות רבות ואף יוצר סערה ציבורית של ממש.

מי שהיטה אוזן לשיח הציבורי והתקשורתי שהתנהל בשבוע החולף, מבין בנקל שעוסקים אנו בסוגיה סבוכה, המפלגת לשניים (ויותר) את החברה (שהינה חברה, כך כולנו רוצים להאמין, השואפת לשיח דמוקרטי, רב דעות וחופשי).

הגבלות דעות וביקורת - בעד ונגד
יש הטוענים, כמובן, כי אין להגביל אמירות, דעות וביקורת, מכל מין וסוג, ולפיכך, ראש השב"כ (לדוג'), לאחר שפשט את מדיו ואינו עוד משרת ציבור, הינו אזרח חופשי מן השורה, הרשאי, ויש שיאמרו חייב, להביע את דעתו, וכמי שראה את שראה, הרי שהינו מחויב להניח את ביקורתו ודעותיו בפני הציבור.

מנגד יהא מי שיטען, כי ראש השב"כ (שוב לשם הדוג') פעל באופן לא ראוי, פגע באינטרסים ביטחוניים, וניפץ נורמות מקובלות במשטר דמוקרטי בנוגע לנאמנותם של עובדי מדינה בכירים למערכת שבה שירתו, והעלה שאלה (חשובה) בדבר המניעים של העומדים בראש המערכות השלטוניות השונות (מדיניות / ביטחוניות) – האם אלו מניעים מקצועיים או שמא מניעים אישיים, המונעים בין היתר ממחשבה על "התפקיד הבא" במערכת.

האצת "חוק דגן"
ההשלכות של הביקורות הנ"ל והשיח הציבורי שבא מיד בעקבותיהן, לא איחרו לבוא לידי ביטוי גם בראשות המחוקקת. הנה, בעקבות אותן ההתבטאויות הכריזה ח"כ מירי רגב (ליכוד) שתאיץ את הצעת החוק שיזמה לפני מס' חודשים, ואשר זכתה לכינוי "חוק דגן" (על-שם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן). המדובר בהצעת חוק שעניינה הטלת איסור בן שלוש שנים על יכולתם של יוצאי מערכת הביטחון ששירתו בתפקידים רגישים להתבטא בנושאים שהיו תחת שרביטם (או הקשורים בהם), אלא באישור הצנזורה.

בדברי ההסבר להצעת החוק של חברת הכנסת רגב, נטען שההצעה באה על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת של אישי בטחון בכירים לשעבר, שעוררו סערה ציבורית ופוליטית בכל הנוגע להחלשת כושר ההרתעה של ישראל ודה- מורליזציה של הציבור.

האם יש הצדקה לפגוע בחופש הביטוי?
כעת, בעקבות הצעת חוק מעין זו, דומה כי הציבור בישראל, ובפרט ציבור המשפטנים, צריך ואף מחויב לבחון האם אכן אותן ההתבטאויות של דיסקין, דגן ודומיהם, פוגעות כלל בביטחון הלאומי של מדינת ישראל או האם מדובר בפגיעה במידה כה חמורה, המצדיקה פגיעה כה קשה בחופש הביטוי והבעת הדעה?! (בפרט חופש הביטוי של אנשים שלציבור עניין רב בדעותיהם והרהורי לבם).

אין חדש בעובדה שבמשטר דמוקרטי קיים מתח תמידי הנובע מהתנגשות ביו ערכי יסוד דמוקרטיים לבין פעולות הנגזרות מהרצון לחזק ולשמר את הביטחון הלאומי. כידוע לכולנו, לא מן הנמנע שבשם הערך של "ביטחון המדינה", פוגע השלטון בערכים הדמוקרטיים ומגביל את חירויות האזרח.

נקודת האיזון הראויה
השאלה היא מהי נקודת האיזון הנכונה והראויה, כלומר: מתי אותן פגיעות במשטר הדמוקרטי, בשם הביטחון (כלומר לשם שימור המשטר), הופכות למעשה לאיום על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי עצמו?

התשובה לכך אינה ברורה ואינה מוחלטת, ודיון זה מזמן דרך קבע דעות לרוב, לעתים קוטביות לחלוטין. דבר אחד ברור, המדובר בנושא רגיש ביותר העולה חדשות לבקרים לדיון רלוונטי במדינתנו, כל זאת כאשר אין בנמצא כללים מנחים לאותו שיקול דעת המאפשר פגיעה בזכויות הפרט בשם אינטרסים ביטחוניים.
הדבר עלול להוביל לשימוש בסמכויות שלטוניות או בערכים שלטוניים בשרירות לב ושלא לטובת הציבור – כדוגמת רצון השלטון למנוע ממתנגדיו הטחת ביקורת חשובה בו, וכדוגמת הטחת ביקורת לא עניינית אשר יש בה כדי לפגוע בביטחון המדינה, וזאת ממניעים שאינם ענייניים בהכרח.

כתוצאה מכך, אין ספק שבמציאות הכה מורכבת של מדינת ישראל, יש להציב קני מידה ברורים יותר לאיזון בין הזכויות והערכים השונים המתנגשים שוב ושוב בסיטואציות מעין אלו.

* משרד עורכי דין גל-און קפל שמואלי