לאחרונה יצאה תחת ידי בית המשפט העליון הלכה על פיה הסכם ממון המורה על הפרדת רכוש אינו שולל את זכות היורש מהעיזבון על פי חוק הירושה, לאמור ב"תחרות" שבין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה – גובר חוק הירושה, ובמה דברים אמורים?
בין צדדים נחתם הסכם ממון – אשר לא אושר ועל כן לא היה בתוקף – ובהסכם זה הודרו זכויות האישה בדירה.
בית המשפט קבע, כי על אף שאלו היו תנאי ההסכם אין בהוראות הסכם זה כדי להוציא את זכויות האישה מהעיזבון, וכן כי אין תוקף לסעיף בהסכם המורה כי פטירת צד אחד לא שוללת את הזכויות של האחר בנכסיו וזאת מאחר שהסכם ממון אינו בגדר צוואה.
הוראות סותרות לחוק הירושה
אכן, ישנה פסיקה הקובעת שהוראות הסכם הממון גוברות לעתים על חוק הירושה, ואולם בית המשפט התייחס לפסיקה זו רק במצבים בהם קיימות הוראות סותרות לחוק הירושה בהסכמי הממון שאושרו ולא בהסכם שלא אושר כדין. עצם העובדה כי הייתה למנוח אפשרות לשלול את זכותה של האישה באמצעות צוואה ושעה שבחר לא לעשות מכן, הרי שרצונו היה כי לאשתו יהיה חלק בעזבונו.
בית המשפט המחוזי חיזק את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי אף אם הסכם הממון היה מאושר כדין, הרי שהסכם זה אינו בגדר תחליף צוואה אשר שוללת את זכותה של האישה לרשת את נכסיו של המנוח.
בשעה שההסכם לא גרע מהעיזבון הרי שכל הרכוש הרשום על שם המנוח הינו עזבונו, לרבות הדירה. בית המשפט המחוזי חיזק את הקביעה לעניין האפשרות שניתנה למנוח בעודו בחיים להדיר את אשתו מהדירה באמצעות צוואה ברורה ומפורשת. (קביעה זו בבית משפט המחוזי ניתנה בדעת רוב).
בית המשפט העליון לא התעלם מהעובדה, כי הסכם הממון לא תקף בשל היעדר אישורו כפסק דין, ואולם בית המשפט הכיר בהסכם כ"הסדר איזון משאבים" עפ"י חוק יחסי ממון.
לעניין זה יש לשים לב, כי על אף שהוראות החוק קובעות בבירור כי הסכם ממון יש לאשר בבית משפט, הנה כי כן בית המשפט העליון קובע בהסתמך על סעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון ולפיו "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט... נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם". לפיכך, יש תוקף להסדר איזון משאבים שנעשה בהסכם כתוב על אף שלא אושר בבית משפט. קביעה זו משתלבת עם חוק הירושה אשר אינו גורע מיחסי הממון בין איש לאשתו.
ההבחנה בין הסדר איזון לבין בדיקת עיזבון של בן זוג שנפטר:
עתה, יש להבחין בין היקף הנכסים בתוך העיזבון לבין אופן חלוקתו ומי נהנה ממנו. חוק יחסי ממון מגדיר את היקף העיזבון וחוק הירושה מגדיר כיצד מחלקים את העיזבון. בית המשפט העליון קבע, כי יש ליצור הרמוניה בין שני החוקים.
מכל מקום בית המשפט העליון חוזר וקובע, כי אילו רצה המנוח להדיר את אשתו מעיזבונו היה עורך צוואה.
לסיום: בית המשפט קובע, כי ככלל אין הסכם ממון שנערך בין צדדים נועד לשמש צוואה עבור כל אחד מהם. צד אשר עורך הסכם ממון עם בן זוגו, צריך לצאת מנקודת הנחה כי על מנת ליישם את הוראות ההסכם לאחר עליו לערוך צוואה ובו יעשה ברכושו כרצונו. רק באמצעות צוואה שנערכה עפ"י הוראות חוק הירושה פטירתו ניתן להורות על מה ייעשה ברכושו של אדם לאחר מותו. כך, שקיומו של הסכם ממון אינו פוטר מהצורך לעשות גם צוואה שרק כך ועפ"י בית המשפט העליון יבטיח אדם כי רצונו ביחס לחלוקת רכושו לאחר מותו יתממש.
