עיריית תל אביב ארגנה מרוץ ספורט עממי לכל המעוניין, וכמארגנת התחרות היה עליה לדאוג לקיום תנאים אשר לא יסכנו את המשתתפים בה, בין היתר: מסלול ריצה ללא מהמורות או מפגעים, עמדות שתיה מספיקות והימצאות צוות רפואי בסמיכות לרצים.

סיכון סביר
בכל הנוגע לתאונות שאירעו במהלך תחרות ספורט קבעו בעבר בתי המשפט, כי באיזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות ספורטיבית ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, יש להגיע למסקנה כי פעילות הספורט הינה 'סיכון סביר' שהמשתתף בה נוטל על עצמו.

בענייננו יש לשאול, מהן הפעולות שנקטה העירייה- מארגנת התחרות, כדי  למנוע נזק מן הסוג שאירע וחשוב מכך- האם התייבשות אחד מהרצים שתוביל למותו היא נזק בר צפייה על ידי העירייה.
נראה, כי תנאי מזג האויר והתייבשות חלק מהרצים היו חלק ממכלול השיקולים שעמדו בפני העירייה בעת ארגון התחרות, זאת מאחר שהעירייה עצמה הודיעה על ביטול ריצת המרתון כיומיים לפני התחרות, מחשש לתנאי מזג אויר מסוכנים לריצה כה ממושכת.

יחד עם זאת ולאחר שנשקלה אפשרות ביטול שאר התחרויות ובהתייעצות עם גורמים רפואיים, החליטה העירייה לאפשר את המירוצים הקצרים יותר, תוך הזזת שעות הריצה, כדי להימנע מריצה בשעות עומס החום.
בעקבות מירוץ המרתון שקיימה העירייה לפני שנתיים, בו התמוטט ומת אחד הרצים ועשרות אחרים טופלו ע"י הצוות הרפואי לאור התייבשות, וודאי נלקח שיקול זה במסגרת הסיכונים הצפויים בתחרות.

נקיטת אמצעים סבירים
האם ננקטו ע"י העירייה האמצעים הסבירים למנוע נזק מסוג התייבשות?

העירייה פעלה במשותף עם משרד הבריאות, והחליטה להקדים את המרוצים כדי שיסתיימו בשעה בה אין סיכוי לפגיעה כתוצאה מהחום הכבד. בנוסף על כך הציבה העירייה עמדות מים במהלך מסלול הריצה לטובת הרצים, וכן דאגה להימצאותו של צוות רפואי שליווה את המירוץ.

לא ברור האם הוצבו מספיק עמדות מים ומה היה המרחק בין העמדות. קיימות עדויות של משתתפים על דוחק רב בעמדות השתיה אשר "אילץ" חלק מן הרצים לוותר על שתיה במהלך התחרות, והכמות הרבה של הרצים שפונתה לטיפול רפואי בעקבות התייבשות מחזקת עובדה זו.

בפן זה חשוב לציין, כי השתלבות כמות רבה של רצים (אשר השתתפו בתחרויות שונות ובמקצים שונים באותה השעה) עלולה אכן להביא לעומס על עמדות השתיה ואי סדר, ובמקרה זה פיצול מקצי הריצה, כך שלא יווצר עומס משתתפים על עמדות השתייה, היה יכולה להביא לפתרון ראוי.

בתי המשפט קבעו בפסקי דין מנחים הקשורים לתאונות במהלך אירועי ספורט, כי עיסוק בספורט מביא עימו סיכונים הכרוכים באותה פעילות ספורטיבית, וככל שסיכונים אלו טבעיים ורגילים, אין בגינם אחריות.

האם התייבשות הינה 'סיכון סביר' לפעילות הריצה?
לדעת כותב שורות אלו, אדם העוסק בריצה כפעילות פנאי ולא במסגרת מקצועית נדרש להתכונן לפעילות זו, בין אם הוא יוצא לריצה בפארק ליד ביתו ובין אם הוא משתתף בתחרות ספורט עממית. ההכנות הן אותן הכנות והיכולות הנדרשות הן אותן יכולות, בין היתר האחריות לדאוג ל'קצב שתיה' אשר מתאים לכמות הנוזלים שהגוף מאבד בזמן הריצה, תוך התחשבות, כמובן, במזג האויר.

פעילות ריצה יכולה להתרחש בכל מקום וזמן, ועל הרץ לקבל את הסכנות הטמונות בפעילות ספורט זו. סכנת ההתייבשות היא סכנה ברורה אשר ניתנת למניעה באמצעי פשוט (שתיית מים), ומשתתף שהגיע למרוץ מאומן באופן סביר, והכין עצמו תוך הערכת יכולתו למרחק הריצה ותנאי המירוץ, היה אמור לצלוח את המרוץ בהתאם למתוכנן.

אחריות אישית
כל העוסק בתחום הנזיקין יודע, כי תביעה כנגד העירייה בוא תבוא, אך הכותב שותף לעמדה הלא פופולארית, לפיה התאונה המצערת מצויה במסגרת האחריות האישית של המשתתף, ואין להטיל אחריות על המארגנים במקרה כגון זה.

לדעת הכותב, החלטות העירייה להקדים את המירוצים ולבטל את תחרות המרתון, כמו גם הדאגה לתנאים סבירים במהלך המירוץ, פוטרים אותה מאחריות במקרה זה.

החלטת מנכ"ל משרד הבריאות לאחר האסון על הקמת צוות הבדיקה לקביעת 'אמות מידה' קבועות לקיום תחרויות עממיות מחזקות עמדה זו, שכן בהעדר אמות מידה קבועות נדמה כי העירייה שקלה את השיקולים המתאימים לקיום הפעילות ואי ביטול האירוע.